הילד לא מתנהג מוזר. אתם פשוט לא מבינים אותו

התמודדות עם התנהגויות לא נורמטיביות הנובעות מהפרעה בוויסות החושי

למה הילד שלי מתנהג מוזר? למה הוא לא יכול להתנהג כמו כל שאר הילדים?
זו שאלה שהרבה הורים לילדים עם קושי בוויסות חושי שואלים את עצמם. במאמר הזה אני רוצה להראות לכם את נקודת מבטו של הילד, כדי שתבינו שמבחינתו של הילד הוא לא מתנהג מוזר. מבחינתו, הוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות כדי להגן על עצמו, וההתנהגות שלו היא בהלימה למה שהוא חווה.

כהורים, זה יכול להיות מאד מבאס כשהילד משתטח על הרצפה באמצע הסופר-מרקט בדיוק כשאתם חייבים לעשות קניות, או מסרב ללכת כשאתם מאד ממהרים. למרות האכזבה והתסכול שלכם, כדי לשמור על יחסים טובים עם הילד חשוב להימנע מביקורת ושיפוטיות. הורה שחשובה לו התקשורת הפתוחה עם הילד ינסה להבין את המקור לתגובת הילד, ולהבין מה בהתנהגות שלו עצמו תרם לתגובה של הילד. אני רוצה לעזור לכם להסתכל על אירועים מסוג זה מנקודת מבט חדשה. ללמוד ולהכיר את עולם המושגים של ילדים עם קשיים בוויסות החושי.

כולנו היינו ילדים ובהתחלה לא כל-כך הבינו אותנו. כולנו למדנו לאורך זמן איך להיות מובנים יותר לעולם. אם ההתנהגות של הילד אינה מובנת לכם, זה בוודאי מתסכל גם אותו. המטרה שלכם צריכה להיות קודם כל ללמוד להבין אותו, וכך תוכלו לעזור לילד להיות מובן יותר גם לסביבה. הרבה פעמים ההתנהגות של הילד אולי נתפסת כמוזרה לכם ולסביבה, כיוון שהיא אינה נורמטיבית, אבל מבחינת הילד ההתנהגות הזו עונה בדיוק על הקושי שלו.

התנהגות לא נורמטיבית שנובעת מרגישות יתר

יום שישי בצהרים, הוצאת את הילד מבית הספר הלכת אתו לעשות כמה סידורים במרכז העיר. יש המון רעש ואת קצת מתעכבת כי מישהו עצר אותך לשיחה של שתי דקות, וחם, והמתח כבר מתחיל להצטבר אצל הילד. ואז את נכנסת לדקה למכולת ופתאום יש "קריסה" ומופיעה התנהגות שהיא לא מקובלת – באמצע המכולת הוא פתאום מתחיל לצרוח, ולא מוכן לעצור ולא מוכן לצאת ושום דבר לא עוזר. את אומרת לעצמך, "אלוהים אדירים, אבל למה מול כל השכונה?" ואז את קולטת שהוא הרגע יצא מבית הספר ועוד לא הספיק לנוח, הוא בטח רעב וצמא וחם לו, והוא עייף, כי אצל ילדים עם הפרעות בוויסות חושי המערכת עובדת שעות נוספות. ובעצם הגוף היה עסוק במלחמה כל הזמן, במשך הרבה שעות הוא היה בסטרס, ועכשיו הוא כבר לא יכול יותר – אז יש התפרקות.

אצל חלק מן הילדים יש מנגנון הגנה שמתבטא בכך שבמשך יום הלימודים הוא נועל את עצמו – הוא לא צריך פיפי, קקי ולא מרגיש רעב. חלק הילדים ממש חווים 'ניתוקים' כדי להגן על עצמם, ולכן הם גם לא ממש 'נוכחים' בזמן השיעור, הם נראים קצת חולמניים כאלה. בסוף היום, כשהוא רואה את אמא, כל רצועת ההגנה הזו נפתחת והילד כמו חוזר מהמלחמה הביתה. ואז הוא פתאום צריך להיות נחמד לשכנה או להתמודד עם הריצוד של הפלוריסנטים בסופר, והוא פשוט קורס על הרצפה וצורח.

צריך להדגיש שההתנהגות הזו היא אינה 'טנטרום'. זו 'קריסה' שאופיינית לילדים שחווים הצפה בגירוי החושי. זה קורה כאילו 'משום מקום', ולא קשור לזה שלא קנית לו סוכריה, או משהו אחר שהא נורא רצה ולא קיבל. זה פשוט שאנחנו ההורים רוצים לתקתק דברים, אבל הילד חווה הצפה של גירויים בכל החושים, והוא לא יכול לעכל יותר. הוא חייב "לקרוס" כדי לעצור את אמא, שתפסיק כבר לתקתק. קשה לו להסביר את הדברים במילים, אז הוא חייב לקרוס, להרים דגל אדום, וככה הוא מסמן לאמא "תעצרי".

הורים, אם תעשו לעצמכם איזשהו רישום או מעקב לגבי המקרים שבהם הילד מניף את הדגלים האדומים האלה, בוודאי תשימו לב שהמצבים האלה קורים באופן די קבוע. אולי תגלו שזה מתרחש כאשר הוא רעב וצמא אחרי בית ספר. ולפעמים תגלו שהקש שישבור את גב הגמל יהיה ה'ביפ' של האזעקה של האוטו, שהיא נורא חזקה לו כי היא בדיוק בגובה של האזנים שלו. ומי שישים לב לאותם דברים קבועים שמתרחשים ממש לפני אותה 'קריסה' יוכל למצוא גם פתרונות – כמו להציע לילד משהו לאכול ולשתות מיד ביציאה מבית הספר, או לנעל את הרכב רק כשהילד מתרחק.

לא כל מה שנראה כיף, באמת כיף.

את בוחרת להשקיע ולוקחת את הילדים לאיזה מקום כייפי, ואחד הילדים עוצר בפתח ולא מוכן להיכנס. את משתגעת, כי לקחת אותו למקום שמח, התאמצת וקנית כרטיס ועשית את כל הדרך בשבילו, אבל הוא – אין מצב שהוא ייכנס! זה קורה גם באירועים חברתיים. מגיעים ליום הולדת, בר-מצווה, אירוע משפחתי. לא נעים לא לבוא, והילד לא מוכן להיכנס. זה פשוט יותר מדי בשבילו. לך נראה לך שזה כיף לו ללכת ליום הולדת של חברים, אבל הוא רק רוצה לא להיות שם. הבגדים לא נוחים, האורות חזקים מדי, הקולות רועשים ורבים מדי.

זה לא אומר שמהיום והלאה לא לוקחים את הילד לאירועים. בחלק גדול מהמקרים מה שיכול לעזור היא עבודת הכנה טובה. לך מאד ברור מה הולך להיות באירוע כמו בר-מצווה או חתונה, אבל לילד בכלל לא ברור מה הולך להיות שם. כשהוא מגיע- הוא נלחץ. אם היו מספרים לו מראש מה הולך לקרות, שלב אחרי שלב, הוא היה מרגיש יותר בנוח.

אתם ההורים צריכים ללמוד את הגבולות של הילד, ומאותו רגע בכל פעם לחרוג קצת מהגבולות. בצעדים קטנים. בכל פעם למתוח עוד טיפונת את הגבולות, בלי להגיע להצפה.

התנהגות לא נורמטיבית שנובעת מתת-רגישות

הלכתם לגן השעשועים כדי שהילד יוכל לשחק קצת עם חברים בני גילו, אבל הוא כל הזמן רק יושב לידכם. "אני פה בשבילך", אתם אומרים לילד, "לך לשחק", אבל הוא לא מוכן. הוא לא רוצה.
הסיבה היא ,בגלל שילדים עם תת רגישות חווים קושי מוטור, וזה מביך אותו. הוא רואה את הילדים האחרים עושים דברים שהוא לא יכול או מפחד לעשות, וקשה לו. הוא מפחד לעלות על הנדנדה, חושש לטפס על מתקנים. הוא מגיע רק למדרגה השנייה בסולם ונעצר, בשבילו זה שיא! בזמן הזה ילדים קטנים ממנו רצים בצהלה עד למעלה. הוא מבין שהוא "ממש לא טוב בזה". זה כואב לו. הוא מעדיף פשוט לשבת לידכם ולא להכאיב לעצמו. וכך הוא כמובן נעשה עוד יותר חלש, כי הוא לא מתאמן.

הפתרון הוא, לעזור לילד גם להתאמן וגם לשמור על האגו. קודם כל, כדאי להתייעץ עם מומחה כיצד לעזור לילד לפתח את המיומנויות המוטוריות. כדאי לאמן את הילד בבית בתרגילים קטנים של חיזוק, תרגילים שהוא יכול להצליח בהם, ולהעלות לאט-לאט את דרגת הקושי ב'מגרש המשחקים' הפרטי שנכין עבורו, ולא מול כולם, כדי לא להביך אותו. בגלל שמבחינה פיזית הילדים האלה יותר מסורבלים, ההימנעות שלהם שומרת להם על האגו. כהורים חשוב לכם להבין את זה, אבל לא להסכים להימנעות הזו. צריך לעודד אותו ולייצר מוטיבציה חיצונית. לדוגמה, לומר "הילד הזה מתאמן, לכן הוא מצליח בקלות". בשום אופן לא להשוות אותם לילדים אחרים.
במקביל, חזקו את הקשר שלכם עם הילדים וחזקו את החוזקות שלהם. חשוב לחזק את הצד הגופני (אפשר לעשות זאת גם באמצעות מסאז'ים מיוחדים אשר תחושת הגוף שלהם), אבל לא להתמקד בחלק הגופני, אלא בדברים אחרים שהילד שלכם טוב בהם. טפחו את הכישרונות שלהם וחזקו את הביטחון העצמי שלהם בנוגע לאותם דברים שהם עושים היטב.

התנהגות לא נורמטיבית שנובעת מחיפוש אחר גירוי סנסורי

ילדים שיש להם תת רגישות שמתבטאת בחיפוש אחר גירוי, הם ילדים שמתלכלכים הרבה ונוטים לקחת סיכונים. חשוב רק לומר, שבעינינו זה נחשב שהם מסתכנים. "סיכון" תלוי בפירוש שאנחנו מעניקים לזה. לילדים אין את אותו עולם מושגים כמו שיש למבוגרים, ואם ילד מרגיש שחם לו הוא ירצה ללכת עם קצר, למרות שלדעתנו זה יום חורפי. ילד שמרגיש שחם לו ילך עם חולצה קצרה ולא יעזור כמה את תריבי אתו. מבחינתך – כשהוא הולך עם קצר בחורף הוא מסכן את עצמו. מבחינתו – זה הפתרון שלו לתחושה שחם לו.

כשילד מחליט לקפוץ מהטרמפולינה קפיצה שלדעתנו היא 'מסוכנת', הוא עונה לעצמו על צורך, כי כיף לו ונעים לו בגוף ועד עכשיו הוא לא קיבל מכה והוא לא מבין למה זה מסוכן. הוא לא יכול לא לעשות את זה, כי הגוף שלו דורש את הגירוי הזה, הוא לא מסוגל יכול לעבור ליד הטרמפולינה בלי לקפוץ.

הוא לא יודע להגיד "אמא, את לא עונה על הצורך הגופני שלי כי המערכת הוסטיבולרית שלי לא תקינה" הוא פשוט ילך ויקפוץ על כל דבר שהוא יכול כדי לווסת את עצמו. הוא לא יודע שזה עלול לפגוע בו, וזה גם לא בהכרח יפגע בו. הוא פשוט עושה פעולות שבעיני רוב האנשים נחשבות מסוכנות. לחילופין, הוא ילכלך את עצמו בחול או בבוץ, ולא רק שזה לא יפריע לו ללכת מלוכלך – הוא עושה את זה בדיוק בגלל שהוא ממש זקוק לתחושה הזו.

עבור ילדים כאלה יש "דיאטה סנסורית" ואיזושהי תכנית תרגול שבנויה לפי מידותיו של הילד. אפשר לקבל תכנית כזו דרך מטפלים בוויסות חושי. אבל לפני הכל – הילדים צריכים הורים שיבינו אותם ויקבלו את הצורך שלהם.

מה התפקיד של ההורים, ואיך לעזור לילדים עם קושי בוויסות חושי?

לאחר שאנחנו מבינים מדוע הילדים שלנו מתנהגים כפי שהם מתנהגים, אנחנו יודעים מה לא לעשות: לא לבקר אותם, לא להשוות אותם לילדים אחרים, להימנע מהתנהגות שמעמידה את הילדים במצב לא נעים. אך לצד זה, אנחנו יודעים גם איך לקדם את הילדים בצעדים קטנים להתמודדות עם הקשיים האישיים.
התפקיד שלנו ההורים הוא ללמד את הילד איך להיות אזרח שנעים לו להיות בגוף של עצמו, ואיך להיות מובן יותר לעולם. ועבור כל מה שאנחנו לא יודעים לעשות, מומלץ לעשות באמצעות אנשי מקצוע שיש להם כלים לטיפול בילדים עם קשיים בוויסות חושי.