רגישות למגע בעור - חשיבות של מגע

הבן שלי (כמעט עשר) עמד להתפרק כבר בכניסה למתחם הצפוף. לא מאשימה אותו. זו חוויה מאוד אינטנסיבית למי שמתמודד עם רגישות למגע בעור ורגישות אודיטורית (גם אני!) – אחרי שתרגלנו על המקום נשימות – נשימת קופסא הוא הצליח להתגבר ולהתאפס על עצמו. ואז בזמן שחיכינו שהתהלוכה תחל ונוכל להתחיל לצעוד עם הקבוצה הרגשתי שאני לא יכולה להישאר. שמתי לב שכשאני עסוקה בילדים שלי – להגיע עם אלכס למקום בו הקבוצה נמצאת, להסתכל איתה על הסביבה ולזהות מיקום שירגיש בטוח ומוכר ולהרגיע את הבן שלי שנראה במצוקה ועומס יתר על החושים – אז אני מתפקדת נהדר והכל בשליטה. אבל ברגע שהם ממוקמים – התחושות הפנימיות – החוש האינטרוספקטיבי – מתחיל לאותת על עומס חושי. כך שהסחת דעת ברגע שמזהים סיכוי להצפה – הוא פתרון מעולה להרגעת הצפה. אם אפשר באותן דקות של הסחת דעת גם להתחפף מהאזור למקום שקט יותר – המטרה תושג בקלות. 

אז כמה שניסיתי והתרגשתי עבור הבת שלי, אלכס, פשוט לא היה סיכוי שנחזיק מעמד. 

החלטתי לשנות. הייתי חייבת לשנות. משהו. קפצתי על ההזדמנות להביא את הבן שלי להורים שלי שגרים לא רחוק. הבת שלי לא ויתרה על ההזדמנות ונשארה אמיצה ולבדה עם קבוצה של בנות שהיא לא מכירה (היא נשארה עם המדריכת רולרדאנס שלה) כדי שאוכל להביא את אח שלה לסבא וסבתא שגרים בסביבה ואחזור אליה במהרה. 

בזמן שלא הייתי כבר התחילה התהלוכה וכשחזרתי לשם מצאתי אותה לקראת סוף התהלוכה בוכייה ומבוהלת.

"המוזיקה, אמא" "רמקולים בגודל של בניין" ונשבעה שלא להקשיב לעוד שיר פורים אחד לפחות עד שנה הבאה.

ו- אין ולא תהיה עדלאידע יותר לעולם!

מיותר לציין שאנחנו לא ממש מתחפשים, נכון?

עומס על החושים ובעיקר בקרב אלו המתמודדים עם רגישות למגע בעור יכול להיות גם אצל ילדים שלא סובלים מקשיי עיבוד חושי באופן מובהק. 

אצל ילדים עם רגישות גבוהה – הסיכוי להצפה חושית מלחיצה, משתקת.

ניסיון עבר מר לימד אותם על יכולת ההתמודדות שלהם מול גירויים רבים מדי. 

אל תטעו בהם. 

ילדים רגישים כ"כ ערים לניואנסים ומורגלים בקבלת ביקורת חיצונית. מצבים מאיימים שיגררו הצפה נוספת מהווה איום ממשי על תחושת הערך שלהם. הם מאירים אותם (שוב) באור שלילי. 

לצערם, ברוב המקרים אין להם יכולת לסרב ליציאה מהבית (לימודים, חוגים, אירועים משפחתיים וכו) ולהתמודדות מול האיום הזה, מול עודף המידע שיגיע לכיוונם, עיבוד לקוי של עודף הגירויים וההתפרקות הזו, גורמת להם להיתפס בכיינים, פחדנים, מפונקים. גורמת לתסכול עמוק מהסביבה והם מעצמם.

כל אירוע בו יש סיכוי לחוות פחות תסכול ויותר תחושה של שליטה בתוצאות – הם ינסו בכל כוחם להפעיל את כוחם, מועט ככל שיהיה הסיכון על האגו והערך העצמי פשוט גדול מדי.

שליטה באירועים שהם ״בחירה״, עם חברים, בחוגים – הם יציבו תנאים ליציאה מהבית או השתתפות בפעילות שהם מפחדים ממנה (מפחדים מהתוצאות, מהשפלה חברתית, אכזבה של ההורה) ימנעו מיציאה מהבית, היצמדות להורה.

ילדים ש ״שוברים את החוקים", ממציאים חוקי משחק חדשים או לא משחקים בכלל. 

נשמע מוכר?

יכולת העיבוד החושי שלנו אחראית לתפקודים נוספים ורבים, כמו: תקשורת חברתית, פיתוח יכולות מוטוריות- עדינות וגסות, יציבות הגוף, כישורי שפה ודיבור, מודעות גוף, קואורדינציה, קשב וריכוז ועוד.

עם זאת, ילדים עם קשיים ויסות חושי, הפרעת קשב וריכוז, רגישות למגע בעור, רגישות תחושתית וכו׳ ״רגילים״ לשמוע מבוגרים מעירים להם. בבית, בכיתה, בחוגים השונים. בעצם בכל מסגרת שהיא הם שומעים מבוגרים שמסבירים, מעירים, לפעמים מענישים, כמעט תמיד עם כוונות טובות, כן? לפעמים הערות נבזיות, לפעמים שתיקה, מבט מאוכזב – הדימוי העצמי שלהם נפגע.

דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכה משפיעה על כל תחומי חייהם כמו חיי החברה שלהם, הלימודים, המוטיבציה, ובהמשך גם על בחירות אישיות, נמוכה אקדמיות ומקצועיות שיקחו איתם להמשך חייהם כבוגרים.

בין אם אובחנו או לא, ילדים לא באמת מבינים למה הם אינם מצליחים כמו האחרים. הסברים שכלתניים זה דבר אחד, רצון להצליח ולהיות דומה לקבוצת השווים – זה דבר אחר לגמרי. 

לעיתים ילדים אלו המתמודדים עם ויסות חושי, רגישות למגע בעור, ירגישו שלא יצליחו להסתדר בעולם בלי כל אנשי המקצוע והטיפול המסייעים להם ביומיום ומלווים אותם. 

הם סופגים בלי סוף ביקורת והערות – וחוששים לבקש סיוע מחשש לדחייה. 

לעיתים הסיבה היא כי הם הם הפנימו בעצמם את הכשלונות הרבים שהם חווים כאמת פנימית יציבה ומתמשכת. 

לעיתים כי הם מעדיפים להיכשל לבד כי ניסו לבד מאשר להיכשל עם סיוע ועזרה מבחוץ.

לעיתים קרובות מדי הם באמת מאמינים ששום עזרה לא תעזור להם.

לעיתים כי נמאס להם שיש להם כל כך הרבה בעיות.

הפסיכולוג מרטין סליגמן כינה זאת "למידת חוסר אונים נרכש" במחקר על התנהגות נרכשת.  ייאוש נרכש או חוסר אונים נרכש הוא מצב קיצון שנוצר בעקבות חוויות מצטברות של היעדר שליטה במצב נתון, שאין להם יכולת לשנות מצבים מלחיצים ובשלב כלשהו הם מאבדים את הרצון, הם נכנעים.  

תחושת היעדר שליטה ויכולת לשנות מצב לא נעים או בלתי נסבל. 

תלות גדולה מידי בגורמים חיצוניים, באנשים אחרים ובין תוצאות לא טובות. 

היעדר אפשרות לשנות מצב כלשהו שחשוב לנו. 

תקף גם על נסיונות שווא וכשלונות מרובים בדרך להגשמה עצמית – שאיפות וחלומות – ללא תקווה לשינוי במצב הקיים – עד שמפסיקים לנסות.

הכללה – בעלי חיים ובני אדם שמרגישים חוסר אונים נרכש יפגינו חוסר אונים נרכש גם בעתיד, בסיטואציות דומות בהן יש להם הזדמנות לשנות את המצב. הם לא מזהים את השינוי שחל בחשיבה שלהם שיש בכוחם לשנות וכלואים במחשבה המגבילה שכך יהיה תמיד. 

חוסר אונים נרכש הוא בבסיס של המודל הקוגניטיבי-התנהגותי CBT של דיכאון.

התחושה מושפעת מהדרך בה אנשים תופסים אירועים שליליים שקרו להם בעבר והם נוטים לייחס אירועים שליליים שחוו למקורות פנימיים, יציבים וגלובלים. 

כאן הקשר ההדוק לילדים עם הפרעת קשב ו/או קשיי ויסות חושי ורגישות למגע בעור בפרט. כי הם מפרשים כל מגע באופן פולשני, מכוון, זדוני. הם חווים את הסביבה ככזו. ועלולים לייחס את הישנות המקרים כאישית ופוגענית.

יש להם עבר מפואר של כשלונות ונסיונות שווא לתקן את המצב, לשנות, לנסות שוב ושוב, לנסות לשלוט על הסיטואציות ואירועי חיים שונים – ללא הצלחה רבה. 

אלו בקלות יכולים להפוך לנרטיב האישי שלהם, לפסקול חיים שמלווה אותם וימשיך איתם לעתיד לא מזהיר במיוחד. עתיד מבטיח בו אין להם סיכוי לצאת מסיטואציות לא נעימות, שלל רגעים מביכים, מלחיצים, מקטינים ללא יכולת להיחלץ מהם. ומכאן ועד חוסר אונים נרכש שמוביל לדיכאון הוא כפסע מהם.

לכן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עבור ילדים המתמודדים עם רגישות למגע בעור, הוא מציל חיים במקרים כאלו.

מטפלי CBT לילדים, בני נוער ומשפחה עם התמחות בהפרעת קשב, לקויות למידה, ויסות חושי ורגשי – הם הכתובת שלכם.

הדרכת הורים היא MUST! 

יש בכוחנו ללמוד איך ומה לעשות ומה לא לעשות כשהילדה שלנו חוזרת הביתה אחרי עוד יום בגן או בכיתה והיא מיואשת. נכשלת. מרגישה נרדפת. 

אסור לנו, כהורים, להתעלם מהמצוקה ואסור לנו, ההורים, ליפול יחד איתה.