מהי רגישות תחושתית?

היי, איך אתם מרגישים?

בסדר?

מרגישים בסדר זה יופי אבל תוכלו לפרט קצת? בסדר (או לא בסדר) זה די שטחי, לא?

ה"בסדר" שלי יכול להיחשב כ"גרוע" אצלך או "מצוין" עבור אחר.

אני אחדד את השאלה שלי: נגיד אתם מרגישים תחושת גועל איומה בכל פעם שאתם מריחים תפוז או קלמנטינה. האם תוכלו לספר ולהסביר מה בדיוק מגעיל כל-כך עד שאתם לא מסוגלים להיות באותו חדר עם אדם שמקלף תפוז? איך זה מרגיש לעומת תחושת גועל סבירה ממשהו אחר, נגיד ג'וק? נראה לי שאתם קצת מגזימים. אתם בטוחים שככה זה מרגיש?

מחקרים מראים כי ילדים עם לקויות "שקופות" כמו קשיי עיבוד חושי, הפרעת קשב ולקויות למידה סובלים לא רק מהקשיים של הלקות אלא גם צריכים "להוכיח" שהם ממש סובלים כי לא מאמינים להם. בבית הספר, בבית, עם חברים – ההשפעה היא על כל תחום באופן מובהק ועדיין, יקראו להם עצלנים, מעופפים, מפונקים ובמקרה הרע מתייגים אותם כשקרנים ומטומטמים.

האם פעם הייתם צריכים לשכנע אחרים כי יש לכם קוצר ראייה ולכן צריכים עזרה חיצונית (משקפיים ולשבת קרוב אל הלוח)? האם הייתם צריכים לשכנע אחרים שוב ושוב שיש לכם אולכוס או סכרת? לא רואים עליכם.

בעולם כזה בו אנחנו מביעים רגשות דרך אימוג'י, מעלים תמונה ששווה 1,000 מילים או מקטלגים כל מה שטוב ל "מהמם" ומה שלא כ-"פח" נדמה לי שאנחנו משתמשים בפחות מידי מילים לתיאור רגשות שונים, תחושות וחוויות. עכשיו תחשבו על הילדים שלכם. נגיד שהם כועסים. האם באותו רגע הם מסוגלים לפרט איך ולמה? מבחינת אוצר מילים, גם מבוגרים מתקשים לפרוט רגשות ל א', ב', ג' בזמן כעס. אצלי רק כשאני נרגעת קצת אני יכולה להתחיל לעבד את הרגשות למילים. איך זה אצלכם?

 

איך זה מרגיש להיות רגיש בכיתה מלאה בילדים במשך חמש-שש שעות –

ילדים רגישים שגורבים גרביים והתפרים מדגדגים להם באצבעות, זה משגע אותם. הכיסא בכיתה קשה להם, ממש! ולא נח להם ברמה כזו שהם לא מצליחים לשבת יותר מרגע או שניים וזזים באי נוחות כל הזמן. כשהמורה תשאל אותם אם יש בעיה הם יאמרו שהכיסא לא נוח והיא תבקש שינסו אחר. כל הכיתה צוחקת. האם אותו ילד ימשיך להתלונן על הכיסא או יפרט באיזה אופן הוא לא נוח לו? נניח שכן, האם הוא ימשיך ויספר שהוא פשוט מוכרח להוריד נעליים ולסדר את הגרביים כי גם זה מפריע לו להתרכז? האם מדובר באותה אי נוחות? כיסא לא נח מול תפרים בגרביים, ממש לא אבל לאט ובטוח הילד שכבר הצחיק כיתה שלמה והפריע למורה יחשוב אלף פעם לפני שיעצור את השיעור שוב עם תלונות מסוג כזה. הוא ימשיך לנוע על הכסא מסיבות שונות אבל כיוון והוא לא מתלונן שכואב לו או מציק לו – מהר מאוד יחשבו שמדובר בילד עם הפרעת קשב והדרך "להרגיע אותו" קצרה מאוד. קצרה מידי.

 

בני אדם (לצורך העניין, כולנו) מקבלים גירויים שונים מהסביבה בו זמנית – אור השמש בצהרי היום, מגע הבגד על הגוף או רעש מעבודות הבניין הסמוך אלינו, ריח שירותים ציבוריים ועוד.

רגישות תחושתית היא שם כללי לקושי בעיבוד המידע שמגיע אלינו, אל המח מהקולטנים (הסנסורים השונים) ועיבוד תקין, פירוש הולם ותגובה רצויה ביחס למידע שהתקבל מהסביבה בה אנחנו פועלים. המוח מקבל מידע מהסביבה, מפרש את המסרים הללו ומארגן את התגובה בצורה שאינה תואמת לעוצמת הגירוי.
ויסות כל המידע שמגיע ממערכות החושים השונות בגוף- זו משימה מורכבת שרובנו עושים ללא מחשבה.

עם זאת, עבור 10%-15% מהאוכלוסייה התהליך הזה נע בין מורכב ועד משתק.

ביטוי התנהגותי לרגישות תחושתית

אצל ילדים עם קשיים בוויסות החושי, אנחנו עשויים לראות ביטוי התנהגותי לתהליך ויסות שאינו תקין. במילים אחרות, אי נוחות, כאב או חוסר שקט שהם חווים בא לידי ביטוי בהתנהגות שלהם. גם משום שקשה לתאר במילים אי נוחות וקשה להסביר איך זה משפיע לאורך זמן מבלי להדגים בהתנהגות. ובנוסף, כפי שתיארתי למעלה, גם חוסר סבלנות של הסביבה (שלא מתוך כוונה לפגוע), היעדר אמפתיה, תשומת לב וידע בנושא ויסות חושי ודרכי הביטוי שלה – הילד הזה ועוד סביבו שגם הם מתקשים בויסות חושים (משתנה מילד לילד) כבר הפנימו שלא מבינים אותם וימצאו דרכים עקיפות להתמודדות.

ילדים עם קשיים בויסות החושי חווים קושי אמיתי בוויסות העוצמה, האינטנסיביות והאופי בהם הם מגיבים לגרייה, לגירויים ממערכות החושים שלהם ומהסביבה.

 

אין להם קרניים! הקשיים שהם חווים הם שקופים

ילדים הסובלים מקשיים בוויסות חושי לקוי מגיבים לגירויים חושיים באופן מוגזם. הם נמצאים בוויסות יתר, או לחילופין – בתגובה מוחלשת, בתת תגובתיות לגירוי חושי. עבורם, כל יציאה מהבית לעולם הוא איום שפעמים רבות מסתיים בהתפרקות, כלומר בהצפה.
הסיכוי להצפה חושית מלחיצה, משתקת.
ניסיון עבר מר לימד אותם על יכולת ההתמודדות שלהם מול גירויים רבים מדי.
אל תטעו בהם. ילדים רגישים כל-כך ערים לניואנסים ומורגלים בקבלת ביקורת חיצונית. מצבים מאיימים שיגררו הצפה נוספת מהווה איום ממשי על תחושת הערך שלהם. הם מאירים אותם (שוב) באור שלילי.

שליטה באירועים שהם ״בחירה״ – עם חברים, בחוגים – הם יציבו תנאים ליציאה מהבית או השתתפות בפעילות שהם מפחדים ממנה (מפחדים מהתוצאות, מהשפלה חברתית, אכזבה של ההורה) ימנעו מיציאה מהבית, היצמדות להורה.
ילדים ש״שוברים״ את חוקי המשחק עם חבר, ממציאים חוקי משחק חדשים או לא משחקים בכלל. מכירים?

יכולת העיבוד החושי שלנו אחראית לתפקודים נוספים ורבים, כמו: תקשורת חברתית, פיתוח יכולות מוטוריות- עדינות וגסות, יציבות הגוף, כישורי שפה ודיבור, מודעות גוף, קואורדינציה, קשב וריכוז ועוד.
קשיים בוויסות החושי – הסימפטומים שלהם נראים כרגשי ואין טעם לטפל באופן רגשי אם לא מטפלים בבעיות בבסיס קרי, ויסות חושי. על אף שנדמה לעיתים כי הקושי הוא רגשי רצוי לבדוק את הפן החושי, הרגישות החושית, ולא להזניח כיוון וזה לא עובר לבד אלא משנה צורת התנהגות ועלול לגרום לקשיים בכל תחומי החיים בכל הגילאים.

עם זאת, ילדים עם קשיים ויסות חושי, הפרעת קשב וריכוז, רגישות תחושתית וכו׳ ״רגילים״ לשמוע מבוגרים מעירים להם. בבית, בכיתה, בחוגים השונים. בעצם בכל מסגרת שהיא הם שומעים מבוגרים שמסבירים, מעירים, לפעמים מענישים, כמעט תמיד עם כוונות טובות, כן? לפעמים הערות נבזיות, לפעמים שתיקה, מבט מאוכזב – הדימוי העצמי שלהם נפגע.
דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכה משפיעה על כל תחומי חייהם כמו חיי החברה שלהם, הלימודים, המוטיבציה, ובהמשך גם על בחירות אישיות, נמוכה אקדמיות ומקצועיות שייקחו איתם להמשך חייהם כבוגרים.

בין אם אובחנו או לא, ילדים לא באמת מבינים מדוע אינם מצליחים כמו האחרים. אל תסבירו להם. זה מתסכל כל ההיגיון הזה! כי הסברים שכלתניים זה דבר אחד, אבל רצון להצליח ולהיות דומה לקבוצת השווים – זה דבר אחר לגמרי.

לעיתים ילדים אלו ירגישו שלא יצליחו להסתדר בעולם בלי כל אנשי המקצוע והטיפול המסייעים להם ביומיום ומלווים אותם. הם סופגים בלי סוף ביקורת והערות – וחוששים לבקש עזרה מחשש לדחייה.

לעיתים הסיבה היא כי הם הם הפנימו בעצמם את הכישלונות הרבים שהם חווים כאמת פנימית יציבה ומתמשכת.
לעיתים כי הם מעדיפים להיכשל לבד כי ניסו לבד מאשר להיכשל עם סיוע ועזרה מבחוץ.
לעיתים קרובות מדי הם באמת מאמינים ששום עזרה לא תעזור להם.
לעיתים כי נמאס להם שיש להם כל כך הרבה בעיות.
יאוש נרכש *הגדרה

אין להם קרניים! הקשיים שהם חווים הם שקופים ולא מקבלים מענה ראוי מהאנשים שם סומכים עליהם יותר מכל. לצערם, ברוב המקרים אין להם יכולת לסרב ליציאה מהבית (לימודים, חוגים, אירועים משפחתיים וכדומה) ולהתמודדות מול האיום הזה, מול עודף המידע שיגיע לכיוונם, עיבוד לקוי של עודף הגירויים וההתפרקות הזו, גורמת להם להיתפס בכיינים, פחדנים, מפונקים. גורמת לתסכול עמוק מהסביבה והם מעצמם.
לכן כל אירוע בו יש סיכוי לחוות פחות תסכול ויותר תחושה של שליטה בתוצאות – הם ינסו בכל כוחם להפעיל את כוחם, מועט ככל שיהיה הסיכון על האגו והערך העצמי פשוט גדול מדי.

 

מה כן לעשות?

תתמקדו בלחזק את החוזקות

טפחו את הכישרון המיוחד של ילדכם. חוגים זה ממש אחלה אבל אני מתכוונת
כשהילד שלי מתעסק במה שהוא אוהב, הקשיים נעלמים – אתרו יחד במה הם טובים במיוחד, מה הם אוהבים לעשות ובמה הם מוכשרים.
מה ה Flow שלהם? עודדו אותם לפתח את הכישרון המיוחד שלהם. עזרו להם להתמיד ולחוות חוויות של הצלחה.
להתחיל לסלול את דרכם בחיים. *להוסיף לינק חיצוני- מחקר על חוזקות.

למדו אותם, הלכה למעשה איך לבקש עזרה

תנו לילד להבין שבדרך כלל אנשים שמבקשים מהם עזרה לרוב ישמחו לעזור. תוכלו לעשות סימולציות וחילופי תפקידים של פנייה לאדם ובקשת עזרה.
דוגמא דרך מודלינג- לא פעם אני נתקלת במצבים בהם אני צריכה עזרה בין אם כתובת להגיע אליה- ווייז בא לעזרתי. החלפת גלגל – שירות במוסך. קניות מהסופר ועוד דוגמאות אינספור. הראו לילדים שלכם שזו לא בושה, וגם אתם כמבוגרים לא יודעים הכל, מתייעצים, נעזרים באחרים. תרגלו איתם סיטואציות מגוונות, הראו את אופן הפניה ואת האופן בו אתם מקבלים בהבנה את התשובה ״לא״ כשאדם אחר עסוק מדי להגיש עזרה.
ילדים רגישים מאוד מפחדים מדחייה לכן תרגול רב יעזור להם ברגעי האמת.

דברו איתם – אל תבקרו אותם

לדוגמא, שתפו אותם בקשיים שלכם עצמכם:

הבת שלי הופתעה לגלות שאמא לא יודעת הכל!
אני עוד מתרפקת על העובדה התמימה שהיא באמת האמינה שאני יודעת הכל.
גם כמעט הכל יהיה מוגזם.
הילדים שלנו, להפתעתנו, באמת רואים אותנו בעיניים כאלו. טובות, ורודות מידי. עובדה זו, רגע לפני שהאמת תתנפץ להם ולנו בפרצוף, עלולה להיות בעוכרם. שתפו אותם בעוגה שכל-כך התרגשתם להכין עבור יום הולדתם אבל זו הסיבה בדיוק שהיא יצאה שרופה מהתנור. שתפו אותם איך, למרות ווייז, הגעתם ליעד אחר משתכננתם. ספרו ואל תחששו. מבטיחה שגם אחרי שיתוף בפדיחות שלכם תהיו הכי חכמים וטובים בעולם בעיניהם. ויהי מה.

תלמדו לזהות נקודות בזמן

שואלים אותו למה הוא מתנהג בגסות ו"אסור" ו "אסור" "אסור" – חכו שיירגע. לא מלמדים איך לחצות כביש כשאתם באמצע מעבר חצייה, נכון?

הילד עייף או מוטרד (לפני מבחן, יומולדת של חבר, או אירוע משפחתי – עכשיו זה זמן לא טוב לדבר איתו, להסביר איך כן לעשות ולמה הוא עשה ככה ולא אחרת.

תלונות שהם שומעים כל הזמן. הם חיים בעולם שמהרגע שהם קטנטנים מתקנים אותם, עושים פרצוף עצוב, נוזפים בהם וכדומה והם חיים כדי להשתפר בקשיים שלהם. בתחושה שכל הזמן מופנה אליהם זרקור ומחפש אותם. למה שלא יחיו כדי להגדיל ולחזק את הדברים בהם הם טובים? אוהבים מים? רשמו אותם לחוג שחייה שבה ימקסמו את הכיף שלהם  ויהיו חלק משמעותי ממשהו שלא קשור לבית-משפחה. בבית תנו להם להיות אחריות על שטיפה של הרצפה, או לעשות כלים או להשקות את הגינה, לשטוף את האוטו.

הטרמה

מלשון בטרם. לפני ש…

אם ילדים רגישים מאוד זקוקים להכנה ולזמן ״עיכול״ ארוך יותר ביום יום כך לקראת אירועים חשובים ומרגשים עוד יותר.
ככל שהילדים הרגישים יתכוננו טוב יותר ויבינו את הצפוי להם ואת השתלשלות הפעולות בפירוט רב יותר – כך תזכו אתם בהתנהלות שלווה יותר.

בבית שלי, לפני אירוע חשוב או אירוע שקורה פעם ב… כמו רופא שיניים, חתונה, או יציאה לחופשה אני מתחילה את עבודת הטרמה יומיים-שלושה לפני (לא זמן ממושך מזה כיוון ואז הציפייה לאותו אירוע יכול להפוך לאירוע בפני עצמו).

 

זכרו! לא חייב שיהיה קושי בכל החושים וגם לא חייב שיהיה ביטוי לכל הסימפטומים. לכל אדם יש סימפטומים שונים, לעיתים יכולה להיות תת-רגישות במערכת חושים אחת ורגישות יתר באחרת. ילד יכול להיות מאוד רגיש למגע על העור, לדגדוגים, לטיקט שבחולצה. ובמקביל יכול להיות בתת-רגישות ולחפש גירוי עוצמתי אוראלי- לנשוך או ללעוס את שרוולי החולצה.

ריכזתי את כולם במאמר על הרגישות החושית ודרכי הביטוי שלה – 21 סימנים לזיהוי קשיי ויסות חושי

יש שאלות? אני כאן.

דניה