למה השבחים שאתם מרעיפים על הילדים שלכם לא מועילים להם?

"שליטה מצופה בסוכר"

פעמים רבות אנחנו משבחים את הילדים כדי לחזק התנהגות שבעצם מועילה בעיקר לנו. למשל, אחרי שהם סידרו את החדר, או אכלו יפה בלי להפיל דבר מהצלחת.

יכול להיות שעצם זה שהם עשו עבודה טובה, משרת יותר את הנוחות שלנו, ופחות את הצורך הרגשי שלהם?

ילדים קטנים מחפשים כל הזמן את האישור שלנו, ההורים. עלינו מוטלת האחריות שלא לנצל את  המצב לנוחיות האישית שלנו, כי הם עלולים להרגיש את זה, גם אם לא יודעים להסביר את זה במילים.

ריטה דה ווריס, פרופ' לחינוך באוניברסיטת צפ' איווה בארה"ב, קוראת להתנהלות מהסוג הזה "שליטה מצופה סוכר". אנחנו מעניקים לילדים פרס או עונש, כדי שהם יצייתו לרצונות שלנו. אבל הגישה הזאת פחות מכבדת לטענתה, ולכן היא ממליצה לעבוד עם הסיטואציה והילדים כדי לשפר את התקשורת בבית, ואת הלימוד על המציאות: איך התגובה או המעשה השפיעו עלי, או על אנשים אחרים בסיטואציה?

2. יצירת מכורים לשבחים

נכון שאנחנו לא באמת יושבים וחושבים אסטרטגית איך השבחים שלנו ישלטו על הילדים, ולפעמים אנחנו אמת  מרוצים ממה שהם עשו, אבל במקרים מסוימים, במקום לחזק את הילדים שלנו, השבחים המרובים יכולים להגביר את התלות שלהם בנו.

במקום לחשוב ולעצב את השיפוט שלהם על המציאות באופן עצמאי, הם יותר ויותר יסתמכו על סרגל השיפוא שלנו על המציאות והם ילמדו למדוד את הערך שלהם על פי המעשים והמילים שגורמים לנו לאשר אותם, בחיוך או במילה טובה..

חוקרת מאוניברסיטת פלורידה, בשם מרי באד רו, גילתה שתלמידים שקיבלו יותר מדי שבחים ממוריהם, היו הססניים יותר בתשובות שלהם. ברגע שמבוגר לא הסכים איתם על משהו, הם נטו לרדת מהרעיון, ופחות התמידו במשימות קשות ובשיתוף תלמידים אחרים ברעיונות שלהם.

שבחים מרובים גורמים לילד להרגיש פחות בטוח בעצמו, ולהזדקק לעוד ועוד שבחים, גם כשיגדלו להיות מבוגרים, ואת זה אנחנו בהחלט לא רוצים.

3. לגנוב את ההנאה של הילדים

מעבר לתלות, הילדים שלנו זכאים ליהנות מההישגים שלהם, להיות גאים בעצמם, ולהחליט מתי הם רוצים להרגיש כך. כשאנחנו אומרים לילדים שלנו כל הזמן "מדהים, כל הכבוד", אנחנו בעצם מכוונים אותם להרגשה מסוימת.

נכון שבמקרה של פעוטות וילדים צעירים, ההכוונה שלנו הכרחית, אבל עודף תשבחות באופן קבוע, שבעצם שופטות את פעולת הילד (גם שיפוט לטובה הוא שיפוט), לא ממש מועיל להתפתחות שלו.

זה ממש בסדר להנות מפעילות הילדים, לשמוח כשהם מצליחים לעשות משהו לראשונה, או טוב יותר מהפעם הקודמת, אבל במקום להמשיך באוטומט למשפטים בסגנון "כל הכבוד, מי גאון של אבא?" רצוי לחכות ולתת להם לשתף אותנו בשמחה שלהם ובתחושות הגאווה וההצלחה.

4. לאבד עניין

תיעוד מחקרי הראה, שככל שאנחנו מרבים לשבח אנשים על משהו, כך הם נוטים לאבד עניין בפעילות שעליה שיבחנו אותם. כי, בעצם, פתאום, המטרה היא כבר לא רק לצייר, או לחשוב על רעיון, או ליצור משהו, פתאום המטרה היא לקבל מאיתנו חיזוק.

במחקר שערכה ג'ואן גרוסק מאוניברסיטת טורונטו, ילדים צעירים שקיבלו שבחים לעתים קרובות, על מעשים נדיבים שלהם, נטו להיות פחות ופחות נדיבים מיום ליום, בהשוואה לילדים אחרים.

במילים אחרות, הנדיבות הפכה להיות אמצעי לקבלת השבח, בעוד שתחושות הסיפוק והשמחה שהיא מעניקה הפכו להיות שוליים או אבדו אי שם בדרך.

5. הפחתה של הישגים

האמירה החוזרת על עצמה "כל הכבוד" פוגעת לא רק בעצמאות, בהנאה ובעניין של הילדים, אלא יכולה גם לפגוע ברמה שבה יבצעו הילדים את המשימה.

במחקרים מתגלה, שילדים המרבים לקבל שבחים על ביצוע משימות יצירתיות, נוטים להיכשל במשימה הבאה ולהצליח פחות מאחרים שלא קיבלו שבחים מלכתחילה.

זה קורה בעיקר כיוון שהשבחים יוצרים עליהם לחץ להמשיך ולהצליח, וזה משפיע על היכולת שלהם משתי סיבות:

א׳. הם התחילו לאבד עניין במשימה.

ב׳. כעת הם נוטים לקחת פחות סיכונים, כדי לשרת את המטרה החדשה: להמשיך לקבל מחמאות ושבחים

כוונה טובה, תוצאה הפוכה.